אקופמיניזם – מהו?

אקופמיניזם קושר בין אקולוגיה – והיחס האנושי לסביבה, לבין פמיניזם – והיחס האנושי לנשים.

המונח נטבע לראשונה על-ידי הפמיניסטית פרנסואז דובון בשנת 1974, והפך גם לתנועה, בד בבד עם עלית התנועות הסביבתיות בעולם.

 

נקודת המבט המערבית

תפיסה זו מתבוננת על העולם כהיררכי ובעל מעמדות, בניגוד גמור למעגליות ויחסי הגומלין הקיימים בטבע. במקום להוות רק דרך לזיהוי, גורמים מסוימים מקבלים דירוג שונה – טוב או רע, נחות או עליון. כך גדל הפער בין אלו בעלי "התכונות החיוביות" – למשל גברים, לאלו בעלי "התכונות השליליות" – למשל נשים. התפיסה המערבית רואה תכונות אלו כטבעיות, ושאינן ניתנות לשינוי.

נקודת מבט זו גורמת למצב הנקרא: "אנחנו נגד הם", אשר מגדיר את הקבוצה "הנחותה" אך ורק ביחס לקבוצה "העליונה", ולא בזכות עצמה. לדוגמה: האישה הטמאה – המוגדרת רק בניגוד לגבר החזק, השפוי והשולט, או בעלי-החיים המלוכלכים – הקיימים כדי לשרת את האנושות, ומוגדרים בניגוד אליהם, כמו במשפט: "מותר האדם מן הבהמה".

 

גישת הדתות המונותאיסטיות

היהדות, הנצרות והאסלאם, מציגות אמונה באל אחד, בעל איכות זכרית, יודעת-כל, ומחזקות בכך את התפיסה של הגבר החזק והשליט. האישה לעומתו, נבראה רק כדי לשמש עזר כנגדו ומתוארת כיצור מפתה ופוחז, האחראי לגרוש מגן-העדן.

 

התפיסה המדעית

כאז כן גם היום, מתאפיין הממסד המדעי, ברוב גברי ברור.

אריסטו, דה-בובאר וגלנוויל, כולם מדענים מן השורה הראשונה, יצאו כל אחד בתקופתו, בהכרזות על נחיתותה של האישה.

הצהרתו של אריסטו: "הנקבה היא נקבית בשל העדר תכונות מסוימות" – הובילה אותו לכרוך את המין הנשי והעבדים השחורים באמריקה, בחבילה אחת, ולראות אותם כנחותים מן הגבר הלבן באופן טבעי, שאינו ניתן לשינוי.

הפילוסופית האוסטרלית ואל פלמווד, מתארת את ההצדקה שמעניק המדע ליחסי השליטה של הגבר באישה, באופן זה: כמו שההיגיון והאינטלקט שולטים בגוף שלנו, כך גם הגבר הנחשב כהגיוני ומעשי שולט באישה – שכולה רגש. כלומר שליטה זו היא בעצם לטובתה של הנשלטת.

 

זרמים באקופמיניזם

התנועה האקופמיניסטית מכילה שלושה זרמים עיקריים: ליברלי, רדיקלי וסוציאליסטי.

שלושתם טוענים, שניתן לשלוט ולצמצם את הפגיעה בסביבה, בעזרת חקיקת חוקים והטלת קנסות ועונשים, על המזהמים.

הזרם הליברלי טוען, שאם היו יותר נשים בעמדות כוח, בתחומים כגון: כלכלה, פוליטיקה וחברה, ההשקעה והפיתוח בתחום הסביבתי, הייתה עולה.

הזרם הרדיקלי טוען שהשינוי המהותי צריך להיות בכלכלה. הצמיחה הכלכלית, כמו שאנו מפרשים אותה, זו הרואה בכל דבר הזדמנות לעסקה, צריכה לפנות את עצמה לסדר כלכלי חדש. סדר זה צריך לאפשר לכל חי, צומח או דומם את הכבוד הראוי לו, ללא יתרון של האחד על-פני השני.

הזרם הסוציאליסטי מתרכז בקידומן של נשים בעלות "נחיתות כפולה". כלומר, נשים מחברות שאינן מערביות, בעלות עור כהה, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ועוד. העצמתן באה לידי ביטוי בהגנה על הטבע, על-ידי נטיעת עצים, והעלאת המודעות לשמירת הטבע.

לדוגמה: תנועת הצ'יפקו ההודית – תנועה של נשים המחבקות עצים.

 

הדרך לשינוי

הגישה האקופמיניסטית טוענת, שכדי להגיע למערכת אקולוגית מאוזנת של אדם – סביבה, וכדי להוסיף ולהתקיים בעולם, יש צורך בשינוי היחס לנשים, ילדים ולכל מי שנחשב נחות בתרבות המערבית. שינוי זה צריך לכלול פיתוח של מודעות פמיניסטית ושיתוף פעולה, זאת בניגוד לתחרות הקיימת כיום, של האדם מול הטבע.

פתרון הסוגייה הסביבתית, דורש שינוי תרבותי יסודי, ולא רק הסתמכות על בעלי מקצוע, כגון: אקולוגיים או מהנדסי סביבה, שיעלו את האנושות על הדרך הנכונה.

 

לסיכום

יחסה של החברה המערבית לסביבה, כאל נחותה וחסרת חשיבות ממשית, עולה בקנה אחד עם יחסה המזלזל בנשים. יחס זה עלול להוביל אותנו למצב, בו אין כבר אפשרות לתקן ולהחזיר את הגלגל אחורה.

כדי ליצור שינוי אמיתי, גורסת הגישה האקופמיניסטית, יש צורך בהתמודדות עם כל צורות הניצול הקיימות בתרבות המערבית: הניצול של נשים בראש ובראשונה אך גם ניצול בעלי עור כהה, חברות מתפתחות, בעלי-חיים והאדמה. הגישה אינה מאשימה את המין הגברי בצורת החשיבה המערבית, אלא את תבניות החשיבה הפטריארכליות הקיימות בתרבות זו.

בשנת 2004 הוענק פרס נובל לשלום לוונגרי מאתאי, פעילה סביבתית מקניה. יש הרואים בכך את הקשר המתבקש בין שמירה על הסביבה, השכנת שלום עולמי והמין הנשי.